לאחר שנתיים סוערות של מלחמה, שיבוש פוליטי וחוסר ודאות כלכלית, ישראל נכנסת לשנת 2026 עם סימני שאלה גדולים מעל תקציבה, נתיבה הכלכלי ויכולת עמידותה הפיסקלית. הממשלה אמנם הצליחה לגבש תקציב, אך הגירעון הממשלתי מתרחב בקצב מדאיג, תחזיות החוב־תוצר שוב אינן מרגיעות, והלחצים הפוליטיים נמשכים. ברקע, התחייבויות ביטחוניות עצומות, תחושת חירום לאומית ומערכת ציבורית שחשה את כובד המשבר.
לצד זאת, לא פחות חשוב, העולם משתנה. ריביות גבוהות, שיבושי סחר, תחרות גוברת על הון ומשאבים – כל אלה מציבים את הכלכלה הישראלית באתגר מתמשך. הצורך להשקיע בתשתיות, בחדשנות ובשירותים לאזרח גובר, בזמן שמרחב התמרון התקציבי מצטמצם.
בעוד נתוני המאקרו מאותתים על התאוששות אפשרית, הדרך לשם מחייבת בחירה מודעת בין המשך גידול בגירעון לבין בניית תשתית לצמיחה ארוכת טווח. בתוך כך, נפתחות גם הזדמנויות חדשות כגון מימון חוץ-בנקאי, מודלים פורצי דרך של ערבויות וחדשנות מימונית. השאלה הגדולה היא האם מדינת ישראל תדע לנצל את הרגע כדי לבצע התאמות אמיצות, או שתסתפק בטיפול קוסמטי שידחה את המשבר אך לא יפתור אותו.
הוצאות הביטחון והמחיר הפיסקלי
תקציב הביטחון לשנת 2026, העומד על כ־112 מיליארד שקלים, הוא הגורם הדומיננטי ביותר בהתרחבות הגירעון הממשלתי. מדובר בזינוק חד ביחס לשנים שקדמו למלחמה, המשקף מציאות ביטחונית חדשה שבה הוצאות חירום הפכו, הלכה למעשה, לשגרה תקציבית. בהקשר זה, עיקר ההוצאה מופנה לשלושה צירים מרכזיים: הפעלת מערך מילואים בהיקף חסר תקדים, רכש מואץ של אמצעי לחימה ותחמושת, ושיקום אזורים שנפגעו ובראשם יישובי עוטף עזה והצפון.
הפעלת עשרות אלפי אנשי מילואים לאורך זמן יוצרת עלות כפולה של הוצאה תקציבית ישירה, לצד פגיעה בפריון ובפעילות הכלכלית במגזר האזרחי. במקביל, רכש ביטחוני רחב היקף מתבצע לעיתים בלוחות זמנים קצרים ובמחירים גבוהים, תוך דחיקת הוצאות אזרחיות לשוליים. גם שיקום העורף, הכרחי ככל שיהיה, מתווסף לרשימת התחייבויות תקציביות ארוכות טווח.
השאלה המרכזית היא האם הוצאה זו תתפקד כהשקעה בעלת החזר כלכלי, באמצעות חיזוק התעשיות הביטחוניות, יצירת תעסוקה ופיתוח תשתיות, או שתהפוך לנטל קבוע שמצמצם את יכולת המדינה להשקיע בצמיחה אזרחית. התשובה תלויה במידת היעילות, השקיפות והיכולת להציב גבולות ברורים בין חירום לשגרה.
תחזית הגירעון לשנת 2026
על פי התחזיות העדכניות של משרד האוצר ובנק ישראל, שנת 2026 צפויה להיפתח עם גירעון ממשלתי גבוה, הנע בטווח של 4.8%–3.2% מהתוצר ומהווה רמה חריגה ביחס לעשור האחרון. אמנם מדובר בירידה לעומת שיאי הגירעון של שנות הלחימה, אך היא עדיין רחוקה מהיעדים הפיסקליים המקובלים בכלכלה מפותחת.
בהשוואה לשנים שקדמו למלחמה, שבהן ישראל שמרה על גירעון מתון, מדובר בשינוי מבני. בהשוואה למדינות ה־OECD, ישראל מוצאת את עצמה בקבוצת המדינות עם גירעון גבוה יחסית, אך ללא מרחב מיסוי גדול שיאפשר סגירה מהירה של הפער. נטל המס כבר כבד על חברות ומשקי הבית, והעלאות מסים נוספות עלולות לפגוע בצריכה ובהשקעות.
גם קיצוץ חד בתקציבים אזרחיים הוא מהלך רגיש פוליטית וחברתית, במיוחד בתחומים כמו חינוך, בריאות ורווחה, שגם כך ספגו שחיקה בשנות המשבר. כתוצאה מכך, מרחב הפעולה של הממשלה מצומצם והיא נדרשת לנהל גירעון גבוה לאורך זמן, תוך ניסיון לשדר אחריות פיסקלית לשווקים ולסוכנויות הדירוג. האתגר אינו מסתכם רק בגודל הגירעון השנתי, מדובר באמון שהמדינה תדע להחזירו למסלול ירידה בטווח הבינוני.
החוב הציבורי וטווח הסכנה
רמת החוב־תוצר של מדינת ישראל מתקרבת לרף של כ- 70%, רמות שנחשבו בעבר לאזורים בטוחים, אך כיום מדאיגות לנוכח השילוב של הוצאות גוברות, האטה בצמיחה ואי־ודאות ביטחונית. לפי בנק ישראל, מעבר לרמה זו עלול להוות נורת אזהרה חמורה עבור שווקים בינלאומיים, סוכנויות דירוג ומשקיעים זרים. מדובר לא רק בהיקף החוב, כי אם, ובעיקר בקצב הגידול שלו והיכולת העתידית לבלום אותו.
במקביל, עלויות המימון של הממשלה נמצאות במגמת עלייה, הריבית העולמית עדיין גבוהה, ותשואות האג"ח של ישראל משקפות סיכון גדול יותר מבעבר. אם מגמה זו תמשך, הוצאות הריבית עצמן עלולות להפוך לנטל תקציבי של ממש.
ירידה נוספת בדירוג האשראי של ישראל, תייקר את עלויות הגיוס ותערער את היציבות הפיסקלית. לכן, אף שהמלחמה והוצאות הביטחון מספקות הצדקה זמנית להרחבת החוב, נדרשת אסטרטגיית יציאה ברורה. בהיעדרה, כל משבר נוסף עלול לדחוף את המדינה מעבר לנקודת האל־חזור הפיסקלית.
פתרונות מבניים – בין פיתוח לתמריצים
הדרך היעילה ביותר להתמודד עם גירעון וחוב בטווח הבינוני היא צמיחה כלכלית. מדינות רבות שנחלצו ממשברים תקציביים עולמיים עשו זאת דרך השקעה מסיבית בתשתיות, עידוד יזמות והסרת חסמים רגולטוריים ולא בהכרח על ידי גזירות תקציב או העלאות מסים. גם במקרה הישראלי, נדרש שינוי גישה, כאשר השאלה צריכה להיות מעבר ל “איך לחלק את התקציב הקיים”, היא צריכה להיות “איך לייצר יותר תקציב”.
השקעה בתשתיות תחבורה, דיגיטציה של שירותים ציבוריים, חינוך טכנולוגי ושוק אשראי תחרותי (לרבות הרחבת גישה לערבויות ומימון חוץ-בנקאי, ראה לעיל), יכולים ליצור מנועי צמיחה אמיתיים, לצמצם תלות בגירעון ולהגביר פריון בטווח הארוך.
עם זאת, נראה כי הממשלה ממשיכה להסתמך בעיקר על תקצוב מסורתי והכבדת רגולציה, במקום לאמץ שינויים מבניים שיפתחו שווקים ויעודדו חדשנות. אם לא תתחולל תפנית משמעותית, ייתכן שהצמיחה תישאר נמוכה מהנדרש והיכולת להתמודד עם גירעון מבני תישחק. כך, נדרש אומץ כלכלי ואמון ציבורי כדי ליישם רפורמות עמוקות, אך בטווח הארוך, זו הדרך היחידה לייצוב אמיתי.
שוק האשראי והפוטנציאל הטמון במימון חוץ-בנקאי
בעוד המדינה נאבקת בגירעון ובחוב תופח, מימון חוץ-בנקאי צובר תאוצה ככלי שיכול לספק משאבים למשק, מבלי להכביד על התקציב הציבורי. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא המעבר לערבויות חוץ-בנקאיות בשלטון המקומי, מהלך חדש שמאפשר לזכיינים במכרזים מוניציפליים להגיש ערבויות לעסקים חוץ בנקאיות, ובמקום, מונפקות על ידי גופים פיננסיים מורשים. בכך נפתח שוק שהיה נתון בידי הבנקים בלבד, לתחרות רחבה יותר.
המשמעות: גופים פרטיים יכולים לגייס ערבויות על בסיס נכסים או ביטחונות אלטרנטיביים, מבלי לרתק הון יקר. התוצאה היא שחרור נזילות, גידול במספר המשתתפים במכרזים, עלייה בתחרות והוזלת עלויות לפרויקטים ציבוריים. למעשה, מדובר במנגנון שמייעל את השוק הציבורי מבלי לייצר התחייבות תקציבית או להעמיק את החוב הלאומי.
השאלה היא מדוע לעצור בשלטון המקומי? שילוב ערבויות חוץ-בנקאיות בפרויקטים לאומיים עתידיים כגון תחבורה, תשתיות ואנרגיה יכול להוות מודל רחב־היקף לשינוי תפיסתי בגיוס משאבים ציבוריים. בנוסף, יש מקום לקדם רפורמה מקיפה בשוק הערבויות כולו הכוללת הסרת חסמים רגולטוריים, עידוד שחקנים נוספים להיכנס לשוק, והטמעת כלים דיגיטליים שיגבירו שקיפות ויעילות.
בעידן של מגבלות תקציביות, מימון חוץ-בנקאי הוא לא רק פתרון פיננסי אלא גם כלי מדיניות עם פוטנציאל לשינוי עומק.
אתגרי היישום והפוליטיקה של הגירעון
מעבר לנתונים הפיסקליים היבשים, כלכלת 2026 תושפע באופן ישיר מההקשר הפוליטי והחברתי שבו יידרשו להתקבל החלטות קשות. תוכניות קיצוץ בתקציבים אזרחיים, העלאות מס או רפורמות מבניות, כולן כרוכות במאבקים פוליטיים עזים, לעיתים על גבול הבלתי אפשריים בשנת בחירות. שרי ממשלה מתקשים להסכים על סדרי עדיפויות, ורבים מהם פועלים לשימור מוניטין פוליטי ולא בהכרח לפי הצורך הכלכלי.
כך, מתעכבים תהליכים נחוצים כמו רפורמות בפריון, בהשכלה הגבוהה או בתמרוץ השקעות. גם צעדים לצמצום הגירעון כמו ביטול פטורים ממס, צמצום סבסודים או ייעול השירות הציבורי נתקלים בהתנגדות רוחבית. כתוצאה מכך, הגירעון הופך להיות המובן מאליו, ולא החריג.
בנוסף, כל עוד ריביות גבוהות שוררות בעולם, כל עיכוב בהחלטות מגדיל את מחיר החוב ומחמיר את המצב. התחזיות לשנת 2026 תלויות עם כן לא רק ביכולת הכלכלית של ישראל, אלא גם ברצון הפוליטי ליישם מדיניות אמיצה, שקולה ואחראית.
בין גירעון להזדמנות, מבחן האיזון של כלכלת ישראל
שנת 2026 מציבה בפני ישראל את אחד המבחנים הפיסקליים הגדולים בתולדותיה: גירעון מתרחב, חוב ציבורי מאיים, ולחץ תמידי להוציא יותר ולגבות פחות. אך בתוך הסערה הזו מסתתרים גם זרעי הזדמנות, מימון חוץ-בנקאי שיכול לפתוח את השוק, השקעות תשתית חכמות, תמרוץ יזמות ומנועי צמיחה שעדיין לא מומשו.
האתגר הגדול אינו רק תקציבי פרופר, כי אם ניהולי ותודעתי. האם הממשלה תבחר להמשיך בהתנהלות גירעונית מתוך אילוצים פוליטיים, או שתנקוט מדיניות אמיצה שתאזן בין ביטחון לצמיחה, בין קיצוץ לפיתוח?
ההיסטוריה הכלכלית של ישראל הוכיחה בעבר כי משברים הם לעיתים גם נקודות מפנה חיוביות. השאלה המרכזית היא האם תקציב 2026 יהיה עוד ניסיון לשרוד שנה, או התחלה של עידן חדש, שבו איזון תקציבי הוא קודם כל הבסיס ליצירת מנועי צמיחה בריאה ומתמשכת.
