נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו, שבו נאמר כי ישראל תצטרך להיות "אתונה וספרטה" ולנוע לעבר מודל אוטרקי יותר, עמד בראש השיח הציבורי בתקופה האחרונה. רבות דובר על הנאום מבחינה פוליטית, חברתית' תרבותית ומאקרו כלכלית.
במאמר זה אנו רוצים לדון בנאום מנקודת זווית שונה לחלוטין. בעולם שבו אי־ודאות ביטחונית וגיאופוליטית הולכת וגוברת, השקעה ממשלתית רחבת היקף בתשתיות ביטחוניות, חומרים אסטרטגיים ויכולת ייצור מקומית מכילה בתוכה סכנות והזדמנויות. במאמר זה נעסוק בשאלה כיצד מגמה זו עשויה להעניק דחיפה משמעותית למגזר התעשייתי בישראל, ולייצר מנועי צמיחה חדשים.
מה המשמעות המיידית של הגדלת ההשקעות הממשלתיות בתשתיות ביטחוניות?
המעבר לתפיסה של משק יותר סגור ועצמאי צפוי להגדיל את היקף ההשקעות הממשלתיות בתשתיות ביטחוניות (צבא וביטחון פנים). מדובר לא רק בייצור אמצעי לחימה, כי אם גם בהקמת מתקנים חדשים, מרכזי הדרכה, מחסנים לוגיסטיים, תשתיות תקשורת ואנרגיה. החברות שייהנו מכך הן קבלני ביצוע, חברות הנדסה, ספקי ציוד כבד ונותני שירותי תחזוקה. במקביל, ייווצר ביקוש מוגבר לחברות אזרחיות בתחומי האנרגיה, התחבורה והשירותים הנלווים – כולם נדרשים כדי לתמוך בהתרחבות מערך הביטחון.
מה ההשלכות לגבי ייצור חומרי גלם חיוניים
בשל המחסור בחומרי גלם ואנרגיה, לישראל אין יתרון יחסי בייצור חומרי גלם בסיסיים רבים. לכן, הקמת מפעלים מסוג זה החל משנות ה-30, נעשו לרוב בתמיכה של ההסתדרות הציונית ולאחר מכן ממשלת ישראל. דוגמה מובהקת לכך היא קריית הפלדה בעכו שהוקמה בשנות החמישים על ידי ההסתדרות וממשלת ישראל, ונתמכה על ידי הממשלה במשך שנים, בעיקר באופן עקיף (מסים, מכסים והיטלים על ייבוא). בעשורים האחרונים בעקבות השינויים במדיניות הכלכלית, התמיכה נפסקה, דבר שהביא לסגירת מפעלי חומרי גלם רבים, כמו קריית הפלדה בתחילת שנות האלפיים והמפעל היחיד בישראל ליצור זכוכית, פניציה, ב-2020.
אחד התחומים הצפויים לצמוח במהירות במקרה של שינוי מדיניות לכיוון משק עצמאי יותר הוא ייצור מקומי של חומרים אסטרטגיים. כדוגמא לכך נביא שלוש תעשיות מרכזיות – פלדה, אלומיניום וזכוכית המהוות בסיס לכל תעשייה ביטחונית ותשתיתית:
- פלדה – סגסוגות פלדה מכל הסוגים ובכל טווחי האיכות והעמידות, הן משאב חיוני, הן לפעילות אזרחית (הקמת מתקנים, גשרים, בנייה אזרחית מכל שאר הסוגים וכד') והן לפעילות ביטחונית (מיגון למבנים, הקמת בסיסים, ייצור אמצעי לחימה וכד'). השקעה ביכולות ייצור ותרכובות מתקדמות תוכל להפוך את ישראל לפחות תלויה בייבוא.
- אלומיניום – מתכת קלה וחזקה, חיונית לייצור כלי טיס, מערכות הגנה, מבנים ותעשיות מתקדמות. הרחבת ייצור מקומי תאפשר לישראל להבטיח את המשך הפעילות של תחומים רבים.
- זכוכית – לשימוש אזרחי ובטחוני כאחד, כגון יישומי מיגון, חלונות חסיני ירי וטכנולוגיות חכמות המשלבות חיישנים ובקרה.
הקמתם מחדש של תעשיות אלה והרחבת הפעילות הקיימת עשויה להביא לפתיחת מפעלים חדשים, השקעות זרות ומקומיות, ותוספת מקומות עבודה מסוגים רבים ושונים בכל רחבי הארץ.
מכרזים ממשלתיים כמנוע צמיחה
ממשלה שמכוונת לחוסן תעשייתי נדרשת ליזום מכרזים רחבי היקף. מכרזים כאלה לא יסתכמו בתאגידים גדולים בלבד, אלא יפוצלו בין קבלני משנה וספקים קטנים. מצב זה ייצור הזדמנות לעסקים קטנים ובינוניים להשתלב בפרויקטים לאומיים – מהנדסי מתכת, רתכים, חרטים, יצרני רכיבים, נותני שירותי תחזוקה ומערכות ניהול. עם הזמן, ההשתתפות במכרזים תפתח ידע ומומחיות שניתן יהיה לייצא החוצה, ולחזק את המוניטין של התעשייה הישראלית בעולם.
חדשנות טכנולוגית והזדמנויות יצוא
כוחו של המשק הישראלי הוא בחיבור בין חדשנות לטכנולוגיה. שילוב טכנולוגיות מתקדמות בתחומי רובוטיקה, בינה מלאכותית, בקרה ומערכות חכמות יאפשר לתעשיות המסורתיות לעבור קפיצת מדרגה. כך תוכל ישראל לא רק לספק את צורכי הביטחון המקומיים, אלא גם להציע לשווקים בינלאומיים מוצרים משולבים – חומרים מתקדמים עם פתרונות טכנולוגיים.
המעבר לייצור תעשייתי עצמאי ומקומי כהזדמנות
המעבר לתפיסה של משק יותר אוטרקי מכילה גם סכנות וקשיים, אך גם הזדמנויות כלכליות. השקעות ממשלתיות בתשתיות ובחומרים אסטרטגיים, לצד פתיחת שוק המכרזים ויכולת היצוא, עשויות לייצר מנועי צמיחה חדשים למשק כולו. זהו רגע שבו תעשיות מסורתיות מקבלות רוח גבית ומתחברות לעולם החדשנות, שילוב שיכול לבנות בסיס יציב וחזק לכלכלה הישראלית לשנים הבאות.
