לאור המצב הגיאו-פוליטי העולמי בכלל, ומאז 7 באוקטובר בפרט, ישראל חווה האצה חריגה בהתפתחות תעשיית הדיפנס־טק הן בגודל והן באיכות. מדובר לא רק בתעשיות ביטחוניות במובן הקלאסי, כי אם בשכבה חדשה של סטארט־אפים, יכולות AI, רחפנים, חיישנים, תקשורת מאובטחת, לוגיסטיקה חכמה ומערכות דו־שימושיות שנולדו ישירות מצורכי השטח. על פניו, התופעה נראית כמהפכה שעשויה להיות אפילו גדולה מגל הסייבר, עם מאות יוזמות חדשות שמוקמות סביב צורך מבצעי, כוח אדם טכנולוגי צבאי ומימון שמחפש טכנולוגיה מוכחת־מציאות.
אבל כדי להבין את הסיפור עד הסוף, צריך להסתכל על שני רבדים במקביל: (1) “התעשייה הבטחונית המסורתית” ובראשן אלביט, רפאל והתעשייה האווירית (תע"א) – עם צבר הזמנות שמגיע לרמות שיא שך עשרות מליארדי דולרים (2) “הגל החדש” – סטארט־אפים שמנסים להפוך פתרון נקודתי למוצר גלובלי. ברוב המקרים, הרובד הראשון יוצר ביקושים, סטנדרטים ושרשראות אספקה; הרובד השני מייצר חדשנות, מהירות וגמישות.
הפוטנציאל: ביקוש עולמי מתרחב, יתרון יחסי, ושוק שמחפש פתרונות מידיים
המלחמה באוקראינה, המתיחות בזירה הפסיפית סביב טייוואן וסין, ה-7 באוקטובר והעימותים הנובעים ממנו במזה"ת, מדיניות ארה"ב בגרינלנד ודרום אמריקה, כל אלה הביאו לרתיחה בתחום הדיפנס בעולם ובארץ. בישראל, המספרים ברובד התעשייה הקלאסית מרשימים: לפי נתוני משרד הביטחון, יצוא הביטחון של ישראל הגיע לשיא של כ־14.8 מיליארד דולר ב־2024 (שנה רביעית ברציפות של שיא), ובמקביל דווח על צברי הזמנות עצומים. למשל תע״א עם כ־$26.5 מיליארד בסוף ספטמבר 2025 ורפאל סביב $18 מיליארד. הנתונים הללו משמעותיים לכלכלה ברמת המיקרו והמקרו, הם תומכים ביצוא, בתעסוקה איכותית, בהשקעות הון וביציבות פעילות תעשייתית לשנים קדימה.
במציאות החדשה, היתרון של ישראל משולש – ראשית, ישראל נמצאת בחזית הטכנולוגיה בעיקר בתחומי מפתח (סייבר ותקשורת, מכ"מים וחיישנים אופטיים, רחפנים, כטב"מים, טילים, מערכות הגנה אווירית וכד'). שנית, מרבית הפתרונות הישראלים נוצרו בהתאם לבקשות מהשטח, עברו שינויים ושיפורים, והוכיחו עצמם בשדה הקרב. שלישית, התעשייה הישראלית מספקת קיצורי דרך בין בעיה לפתרון והתוצאה היא אספקה מהירה של מערכות מתקדמות, פורצות דרך ואמינות. יזמים מתוך יחידות, חיילי מילואים ומהנדסים שחוזרים משטח ומתרגמים לקחים לטכנולוגיה. בהקשר זה יודגש כי הגידול במספר הסטארט־אפים הביטחוניים והחדשנות אינה רק תגובה, למלחמה, אלא מנוע צמיחה משמעותי שמתחיל לייצר קטגוריה חדשה של דיפנס־טק.
מעבר לכל אלה המציאות הגיאו־פוליטית של השנים האחרונות יצרה מצב שבו חלק ממדינות העולם מגבילות או מעכבות מכירת אמל"ח לישראל, מסיבות מדיניות, רגולטוריות או ציבוריות. כתוצאה מכך, משרד הביטחון הגדיל משמעותית את היקף ההזמנות מחברות ישראליות, הן כדי להבטיח רציפות אספקה והן כדי לחזק עצמאות תעשייתית.
אולם, כמו בכל דבר בחיים ובכלכלה, הפוטנציאל הגדול לצמיחה אינו מגיע ללא שורה של אתגרים.
הדולר הנמוך, השקל החזק, ולמה חברות מקימות חברות־בת בחו״ל?
דווקא כאשר השקל מתחזק אל מול מטבעות זרים, ההזמנות במט"ח (במיוחד דולריות). לכן, שער מט"ח נמוך מול שקל חזק פוגע ברווחיות היצואנים. ההכנסות מתקבלות במט"ח, אבל חלק גדול מהשכר, הייצור, השכירות והספקים – בשקלים. מצב זה דוחף חברות לבצע “גידור טבעי” באמצעות פעילות בחו״ל כגון הקמת חברות־בת, מרכזי ייצור והרכבה, או רכש רכיבים במדינות שבהן העלויות צמודות לדולר/אירו.
כדי להמחיש עד כמה המצב מוחשי, מספיק להסתכל על נתוני בנק ישראל לשער היציג. נכון לפברואר 2026 השער היציג לדולר נע סביב 3.10 ₪ לדולר. כאשר השקל חזק לאורך זמן, הנטייה “לייצא חלק מהפעילות” עולה – במיוחד בחברות שמחויבות למחירי מכרזים בינלאומיים ולא יכולות פשוט להעלות מחיר.
במישור המאקרו, מציאות זו יוצרת דילמה – מצד אחד, חברות־בת בחו״ל מאפשרות צמיחה והתרחבות מהירה; מצד שני, חלק מהערך המוסף (ייצור, תעסוקה, קבלני משנה) עלול לזלוג החוצה אם לא נשמר עוגן משמעותי בישראל.
כיצד משפיעות מגבלות שוק, רגולציה, וחשיפה פוליטית־מסחרית?
דיפנס־טק אינו SaaS. מדובר בתחום רגיש בעל מגבלות יחודיות כגון רישיונות יצוא בפיקוח, בקרות תמידיות, עמידה בתקני מדינות יעד, ולעיתים גם מגבלות תצוגה ושיווק. דוגמה לסיכון “חיצוני” כזה, נראתה כאשר בתערוכת Paris Airshow 2025 נסגרו דוכנים מרכזיים של חברות ביטחוניות ישראליות בהחלטה של הרשויות בצרפת, מה שהדגים עד כמה גישה לשווקים יכולה להיות מושפעת מהקשר מדיני־ציבורי.
מעבר לכך, בזמן לחימה יש גם מתח מובנה בין אספקה לצרכים מקומיים לבין התחייבויות ללקוחות חו״ל; כך, במהלך המלחמה אימץ משרד הביטחון מדיניות המבקשת מהחברות הביטחוניות לתעדף את צורכי צה״ל, לעתים על חשבון פרויקטים של יצוא וחוזים חתומים עם מדינות זרות.
בתחום הסטארט־אפים, מצב זה מתבטא לעיתים ב“פיילוטים” מהירים בארץ שמסייעים מוצרית, אבל עלולים להאט מסחור בינלאומי אם אין מסלול מסודר להטמעה ולרכש.
מה הסכנה החבויה בצבר הזמנות גדול?
באופן אירוני, אחד האתגרים המרכזיים של תעשיית הדיפנס־טק כיום הוא דווקא ההצלחה הרבה והמהירה, בדמות צבר הזמנות עצום, בהיקפים של עשרות מיליארדי דולרים, שמחייב יכולת ביצוע מהירה, מדויקת ורציפה לאורך שנים. צבר גדול מייצר מחד יציבות תזרימית וביטחון תעסוקתי, אך גם יוצר עומס תפעולי חריג. כך, חברות נדרשות להגדיל במהירות קווי ייצור, לגייס ולהכשיר עובדים מיומנים בקצב מואץ, להבטיח אספקת חומרי גלם ורכיבים בשוק עולמי תנודתי ולפעמים עוין, ולעמוד בלוחות זמנים קשיחים מול לקוחות ממשלתיים זרים.
כל עיכוב בשרשרת האספקה, משבב אלקטרוני, עבור ברכיב מכני מדויק, וכלה בסלילת כביש גישה למפעל חדש, עלול לגרור קנסות, פגיעה במוניטין ואף ביטול עסקאות עתידיות. נוסף על כך, כאשר חלק מההזמנות מגיע ממדינות שונות עם תקנים ורגולציה ייחודיים, נדרש ניהול מורכב של התאמות טכנולוגיות ומשפטיות.
במקביל, קיים סיכון של “בועת צבר”, מצב שבו התחייבויות עתידיות גבוהות אינן מגובות ביכולת ייצור מספקת או בכוח אדם מתאים. גם קבלני משנה מקומיים חווים עומס דומה, ולעיתים מתקשים לממן הרחבת פעילות ללא ודאות שהביקוש יישמר לטווח ארוך. לכן, האתגר אינו רק לזכות במכרזים ולהגדיל הזמנות, אלא לנהל את הצבר באופן שמאזן בין צמיחה מהירה ליציבות תפעולית, בין התרחבות גלובלית לעוגן מקומי, ובין שאפתנות עסקית לניהול סיכונים מושכל.
מה ההשפעה על קבלני משנה מקומיים ועל הכלכלה שמעבר לתחום עצמו?
כמו בכל גל ביטחוני גדול, לא רק החברות הגדולות מרוויחות. קבלני משנה מכל הסוגים והרמות, כולם נכנסים לתמונה. בין אם מדובר בטכנולוגיה גבוהה – אלקטרוניקה, אופטיקה, PCB, עיבוד שבבי, חומרים מרוכבים, תוכנה וכד', ובין אם מדובר בלואו-טק ישן ומסורתי – בנייה, כבישים, לוגיסטיקה וכד'.
במידה ושרשרת הערך נותרת במדינת ישראל מדובר בפוטנציאל ל”אפקט מכפיל” אזורי – תעסוקה בפריפריה, הכשרות מקצועיות, והגדלת פריון בתעשייה מסורתית באמצעות סטנדרטים ביטחוניים.
אבל יש גם סיכון, אם חברות מעבירות ייצור לחו״ל כדי להתגונן מפני שקל חזק או כדי להתקרב ללקוח ולעמוד בתנאי רגולציה, קבלני משנה מקומיים עלולים להישאר מאחור. הפתרון אם כך, אינו “להילחם בגלובליזציה”, אלא לדאוג שכללי רכש, תקינה ותמריצים יעודדו ערך מוסף ישראלי גם כשחלק מהפעילות בינלאומית.
מה המשמעות לעולם המכרזים? האם מדובר בגל ביקושים שיכול לפתוח תחרות?
צמיחה בתחום הדיפנס, הן המסורתי (שחלק ממנו ממשלתי, כגון רפאל תע"א, תומר וכד'), והן החדש מייצרים מכרזים בכל הרמות, חברות ציבוריות, משרד הביטחון, זרועות נוספות ויחידות סמך, חברות ממשלתיות, ורשויות מקומיות במגוון תחומים (החל מהייטק וכלה בלואו-טק כדוגמת בניית תשתיות ומיגונן). לא במקרה, משרד הביטחון מפעיל פורטלים ייעודיים לרשימות מכרזים ומאגרי קבלנים, המעידים על היקף פעילות מתמשך.
ספציפית לתחום, בשנת 2025 נרשמה עלייה ניכרת במספר המכרזים שפרסם משרד הביטחון לעומת 2024, כחלק מהאצת רכש, חידוש מלאים והרחבת פרויקטים מבצעיים ותשתיתיים. העלייה משקפת מעבר מרכש חירום נקודתי להיערכות רב־שנתית מסודרת. ההערכה בענף היא שהמגמה תימשך גם בשנים הקרובות, נוכח הצורך בהתעצמות, שיקום כשירויות וחיזוק עצמאות תעשייתית מקומית.
כאן נכנסת שאלת התחרות, אם תנאי הסף (ובעיקר דרישות ערבויות כגון ערבויות מכרז, ערבויות טיב וכד') חוסמים חברות קטנות, השוק מתרכז והמחיר עולה. לעומת זאת, תמהיל נכון של דרישות, ערבויות, ושילוב כלים חוץ־בנקאיים יכול להגדיל את מספר המשתתפים,ולייצר יעילות ציבורית גבוהה יותר.
מהו המבחן האמיתי?
הדיפנס־טק הישראלי נמצא בחלון זמן נדיר – ביקוש עולמי ומקומי, יתרון יחסי טכנולוגי, וחברות עוגן עם צבר הזמנות שמבטיח עבודה לשנים. אבל כדי שהבום לא יהפוך לבועה או לזליגת פעילות לחו״ל, נדרשים שלושה איזונים:
- איזון מטבעי־תחרותי: להתמודד עם שקל חזק באמצעות פריון, גידור, ותכנון שרשרת ערך – בלי לרוקן את ישראל מהייצור.
- איזון רגולטורי־מסחרי: לשמור על בקרות יצוא, אך לבנות מסלול מהיר יותר לפיילוט- רכש- מסחור.
- איזון תעשייתי־חברתי: להפוך את הגל להזדמנות גם עבור קבלני משנה ותעשייה מסורתית, דרך מכרזים פתוחים, סטנדרטים, הכשרות והשקעות הון.
אם שלושת האיזונים הללו יצליחו, הדיפנס־טק יכול להפוך ממנוע “של תקופה” למנוע צמיחה רב־שנתי, כזה שמחזק את היצוא, מגדיל פריון, ומייצר תשתית תעשייתית עמוקה ולא רק כותרות של הזמנות שיא.
